והמלך שלמה וגומר. אחר שזכר הכתוב מעלות שלמה ושלמיותיו וגדלו, ספר איך בתכליות ימיו סכל את ידיו ולא מלא אחרי השם ית׳ ובעבור זה נמשכו לו צרות וחסרונות רבות. ובפרק במה בהמה יוצאה (שבת נ״ו ע״ב) אמרו, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, שנאמר ולא היה לבבו שלם כלבב דוד אביו, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא. והקשו שם מאז יבנה שלמה במה לכמוש? ותרצו שבקש לבנות ולא בנה. והקשו עוד מאמרו ויעש שלמה הרע בעיני ה׳? ותרצו מתוך שהיה לו למחות ביד נשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא. ואחרי שהכתוב העיד על חטא שלמה וענשו מוכיח עליו ג״כ, ראוי שנדע מי הביא לחכמינו ז״ל להכחיש פשטי הכתובים ולומר שמי שיאמינם כפשטם אינו אלא טועה? והנה הכתוב צווח ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וגומר וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכום שקוץ עמונים ויעש שלמה הרע בעיני ה׳ וגומר, ואמר עוד אז יבנה שלמה במה לשקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלם ולמולך שקוץ בני עמון וגומר, ונאמר ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ וגומר, והפסוקים האלה מורים על חטאו, ויקשה אם כן למה נטו חז״ל מפשוטיהם? והנראה בדבר הזה הוא, שבאו אליו מסברא ישרה ומהוראת הכתובים. אם מדרך הסברא, כי בהיות שלמה חכם כמלאך האלהים, איך יתכן להאמין שנטה לבבו להאמנת ההבלים והשקוצים אשר היו מאמינים האומות הסכלות ההם? ואם הוא ע״ה נחכם מכל האדם בידיעת האלהיות והשגת מציאותו יתברך, כמו שיורו עליו דבריו הטובים והישרים, איך אם כן עזב האמת והאמין בשוא נתעה? וזה ממה שיורה שאדם כמוהו חלילה וחס שיהיה עובד ע״ז. ועוד שאם היה שנטה להאמין בע״ז ולעבדה, איך יתכן שיאמין בכל האלוהות יחד בעשתרות אלהי הצידונים ובמלכום שקוץ העמונים ובכמוש שקוץ מואב ובשאר האלהות כלם? כי הנה האומות היו מתחלפות באמונתם וכל אחת מהם היתה עובדת ע״ז אחת ומכחשת אלוה זולתה, ולא היה מהם מי שיאמין בכלם, כי יהיה ענינו קבוץ המקבילים או ההפכים יחד כפי אמונתם, ואחרי אשר ראינו שייחס לשלמה כל האלוקות האלה, ראוי שנאמין שלא היה ענינו האמונה בהם והעבודה לכלם יחד ולא לאחד מהם. ואמנם מדרך הוראת הכתובים, לפי שהכתוב אמר ראשונה ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים, ואם היה הכוונה במאמר הזה שהאמין בהם ועבדם, לא היו ראוי שיאמר אחריו מיד ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלהיו כלבב דוד אביו, כי היחס ימצא בין הדברים שהם ממין אחד לא כאשר הם ממינים או מסוגים מתחלפים, ואם היה שלמה עובד ע״ז ודוד אביו תם וישר ירא אלהים לא היה ביניהם אם כן בשלמות יחס כלל, לומר שלא היה לבבו שלם עם ה׳ כלבב דוד אביו, גם אמרו וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכום שקוץ עמונים, אם היה הכוונ׳ בהליכה ההיא שהאמין באלהותם והשתחוה להם ועבדם, איך יאמר אחריו ולא מלא אחרי ה׳ כדוד אביו? והוא המורה שחטא שלמה אבל לא בעבדו הע״ז ההיא חלילה, גם מה שאמר אז יבנה שלמה במה לכמוש וגו׳, אם היה הכוונה שבנה אותה במה לעבוד בה הע״ז ההיא, איך אמר אחריו וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלוהיהן? יורה שבהן היה החטא והע״ז לא בשלמה, גם אמרו ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ וגומר, אם היה חטאו שעבד ע״ז לא היה ראוי שיאמר כי נטה לבבו מעם ה׳ הנראה אליו וגו׳, אבל היה ראוי שיאמר כי פנית אל אלהים אחרים או כי זנית אחרי אלהי נכר הארץ כדברי משה עליו השלום (דברים ל״א ט״ז), או ותלך ותעשה לך אלהים אחרים ומסכות להכעיסני ואותי השלכת אחרי גוך, כמו שאמרו לירבעם (בסי׳ י״ד ט׳), לא שיזכור לבד הנטייה מעם ה׳ שאפשר שיפורש על הפרד הדבקות ממנו יתברך לא על עבודת אלהים אחרים, ומפני הסבות האלה כלם ראו חז״ל ששלמה חס ושלום שיעבוד ע״ז, אבל שהיה חטאו שהניח לנשיו לעבוד ע״ז בהיותם עמו ולא מיחה בידיהן ולכן נחשב אליו כאלו עבדם. ואני כבר כתבתי בשערים שקדמו בחכמת שלמה במה היה חטאו, רצה לומר בלמדו את נשיו דרכי העבודות המיוחסות לשרי העליונים הממונים על אומותיהם כדי להוריד מהם השפע על אותם אומות, ולהיותו בחיר השם היה עון גדול שיתעסק בידיעה ההיא, וכל שכן שילמד אותה לנשיו שכבר נתגיירו והיו ישראליות, וכל שכן בשהניחם לעבוד אותם העבודות פתח שערי ירושלם העיר בחר אלהים לשבתו, וכמו שתראה שמה. וכפי השרש הישר הזה נפרש פסוקי הפרשה, ואומר כי הנה ספר הכתוב שהמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגומר, להגיד כי נמשך אחרי תאות המשגל וחטא בו בשלשה אופנים. ראשונה בהגדיל האהבה והחשק הנמרץ לנשיו, והיה ראוי שלא יאהב אותן יותר מדאי ולא ימשך אחריהן, וזה רמז באמרו אהב נשים נכריות, ואמר בהם דבק שלמה לאהבה, כלומר שלא היה ענינו ענין האדם הנשוי אשה, כי אם ענין הנער החושק ונפשו קשורה בנפש חשוקתו. וחטא שנית בהיותם נשים נכריות, אשר הזהירה התורה (דברים ז׳ ג׳) להתחתן בהם כדי שלא יטו לבב האנשים אחרי אלהיהם. וחטא שלישית במה שלקח נשים רבות, לפי שהתורה צותה (שם י״ז י״ז) ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, כי רבוי הנשים והמשגל יטעו השכל, וכמו שאמרו בפ׳ כהן גדול (סנהדרין דף כ״א ע״ב), א״ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שני מקראות נתגלו טעמם ונכשל בהם גדול העולם, שנאמר ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהיה לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב ותצא מרכבה ממצרים וגומר. הנה האשמה הראשונה רשם הכתוב באמרו אהב נשים, והאשמה השנית מלקחת נשים נכריו׳, רשם הכתוב באמרו כאן נשים נכריות, והאשמה השלישי׳ מכמותן רשם באמרו רבות, כי חטא בכמותן ובאיכותן ובאופן לקיחתן שהיה באהבה עזה. ואחרי שרשם שלשת האשמות האלה ברמז ביארם מיד, אם מה שאמר נכריות, זכר שהיו עמוניות מואביות אדומיות צדוניות חתיות, ובת פרעה זכר בפרט, לפי שהיא היתה הראשונה ובה נטה מדרכי התורה תחלה והיתה היא יותר חביבה עליו. וכן דרשו בספרי (פרשת ראה דף ל״ט עק״ן), והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה, בת פרעה היתה בכלל ולמה יצאה? מלמד שהיה מחבבה יותר מכלם. וכבר זכרתי בפרשה השנית מה שהיה בזה מהחטא, עם היות ששלמה גייר הנשים הנכריות קודם שלקחם, כי היה החטא אם להיות מקצתם אסורות לבא בקהל ה׳ גם אחרי שנתגיירו, ואם לפי שהיה ראוי לשלמה שידקדק בנשיו בעבור בניו כדי שיהיה זרעו שלם. באופן שיקים ה׳ את דברו הטוב אשר דבר לדוד אביו על קיום כסא ממלכתו אם ישמרו בניו תורתו, הלא תראה שרחבעם בן שלמה להיותו בן עמונית עשה הרע בעיני ה׳, כי (ב״ב ק״י ע״א) הבנים על הרוב דומים לטבע האם ולאחי האם כדבריהם ז״ל, הנה אם כן בזה ביאר ופרט האשם הראשון שזכר מנכריות.

ואמנם האשם האחר והוא חוזק האהבה והחשק אשר היה לו עמהן, ביאר ופירש גם כן באמרו בהם דבק שלמה לאהבה, ר״ל שלא לבד דבק בהם בדרך אישות כדרך האיש עם אשתו שהוא ימשול בה, אבל בדרך אהבה וחשק וכדרך הבחורים עם העלמות היה דבקות שלמה בנשיו.

ופרט וביאר האשם האחר, והוא מריבויין וכמותן, באמרו ויקח לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות, שהוא רבוי מופלג מאד. אבל זה קשה בעיני מאד האמנתו שיהיו לשלמה שבע מאות נשים שרות מלבד הפלגשים, ויהיו אם כן מלכות ופלגשים אלף נשים והוא דבר בלתי מסודר ומגונ׳ מאד, ואיך מלאו לבו לעשות דבר יוצא מהנהוג כזה? ואיך לא חשש לחייו ובריאותו שרבוי המשגל יביאהו למות קודם זמנו? והנה בשיר השירים אמר (שיר ו׳ ז׳) ששים המה מלכות ושמנים פלגשים ועלמות אין מספר, ואם היה זה שם ספור לנשיו ופלגשיו הנה לא יסכים עם מה שכתוב בכאן. ויותר קשה מזה שלא זכר הכתוב מהבנים אשר היו לשלמה כי אם מרחבעם, ובשאר המלכים זכר כמה בנים ובנות היו להם, ובשלמה מאלף נשים ופלגשים שהיו לו לא זכר אם ילדו לו בנים או בנות. והנראה אלי בכל זה הוא, ששלמה היה בטבעו שטוף במשגל ואוהב הנשים, ועם היות ממנהג המלכים שנשיו היושבות בכבוד המלכות ונקראות מלכות המה ישבו עם המלכים במעלה ובכבוד, ושאר הנשים אם יזדווגו אליהן המלכים דרך עראי בסתר לא ישיתו לב אליהן, הנה מגדולת שלמה ומעלתו היה שכל הנשים אשר הזדווג אליהן בכל ימיו מיד נתיחדו ונפרשו ולא נגע אליהן אדם מפני כבוד המלך אשר שכב עמהן, כי עם היות שלא שכב אותן כי אם פעם אחת כל ימיו, היה מגדולתו שיהיו עוד כל ימי הארץ אסורות לשום אדם, כדרך תשמישי קדושה שלא יתשמש בהם חול, ולפי זה אינו מהקושי ששלמה בכל ימיו יזדווג אל אלף נשי׳. וזכר הכתוב שהנשים אשר שכב המלך אותן בקדושין וכתובה היו שבע מאות בכל ימיו, ואשר שכב עמהן בייחוד אבל לא בקדושין וכתובה היו שלש מאות. וכבר כתבתי בפירושי לספר שופטים פרשה י״א מה החלוף שיש בין אשה לפלגש, ושם הוכחתי שפלגש כל אדם היה לדעת רש״י בקדושין אבל לא בכתובה, ולדעת הרמב״ן היה פלגש כל אדם בלא קדושין ובלא כתובה, ולדעת שניהם הפלגש האמורה במלך היא בלא קדושין וכתובה. הנה אם כן על הייחוד בלבד יאמר עליה פלגש, ואין ספק שמהשבע מאות אשר זכר שהיו שרות לא היו נקראות בשם מלכות כי אם המעט שבהן, והמה היותר אהובות אצלו והיותר מעולות במדרגה ויחס ובכבוד, ועליהם אמר בשיר השירים כפי הנגלה ששים המה מלכות, כי כאן אמר שרות, מלשון שררה, ושם אמר בהן לשון מלכות, וכן היו מהפלגשים קצתן במעלה ואהבת המלך יותר נבחרות משאר הפלגשים, ועליהם אמר ושמנים פלגשים, ועל האחרות אמר ועלמות אין מספר. ואולי ששלמה עשה כמו שעשה אחשורוש, שקבץ בתולות רבות לראות הנערה אשר תיטב בעיני המלך, ואחרי ששכב עמהן אחת לאחת הבדיל מהם לכתר המלכות ששים, והבדיל מהפלגשים שמונים והם היו משרתות את המלך, ועם אלה היה שוכב המלך פעמים כרצונו, ושאר השרות והפלגשים לא ידע אותם עוד אחרי הביאה הראשונה, לפי שלא ישרו בעיניו, וזה טעם ההבדל וההפרשה שבהן, וכבר זכרתי מה היה הנרצה על דרך הנסתר בששים המה מלכות בשער השני. ואין ספק שכפי מעלת שלמה חכמתו וגדולתו לא היו לו בנים ממלאים מקומו לא בשלמיות המדומים ולא בנפשיים, כי כלם היו נוטים לטבע אמותיהם, ומפני זה לא זכר הכתוב דבר מהם, כי היה כוונת הספור לספר מעלות שלמה לא חסרונותיו. וכבר מצאנו כזה במשה אדוננו ובשמואל הנביא, שלפי שבניהם לא הלכו בדרכם לא זכר הכתוב דבר מהם ולא שמותיהם והיו כלא היו ולאפס ותוהו נחשבו. הנה אם כן ביאר הכתוב רבוי נשי שלמה וכמותן והיותן נכריות באיכותן ושדבק חשקו בהן יותר מדאי. ואפשר לפרש שמה שזכר כאן מאהבת שלמה לנשיו לא היה בלבד בעת הזקנה, כי אם בכל ימיו שהיה כן מנהגו.

ונמשך מזה שבעת זקנתו נשיו הטו את לבבו, כי מפני המנהג שהיה לו קוד׳ לכן להמשך אחריהן, קרה שבהיותו בזקנתו היו יכולות לעשות בענין הע״ז שיזכור מה שלא היו עושים עד הנה. והטיית הלב אשר זכר כאן אחרי אלהים אחרים, הוא להניחם לעבדם ולהעלים עיניו מהם, ולזה אמר מיד שלא היה לבבו שלם כלבב דוד אביו, כי אלו היה במדרגתו מהחסידות היה הורג את הנשים ואת הבנים על קדושת שמו.

וזהו גם כן אמרו וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים וגומר, ר״ל שהניח לנשיו הצדוניות לעבוד אלהיהן ולעמוניות לעבוד שקוציהן.

ובזה עשה הרע בעיני ה׳, כי רע ומר הוא בעיניו יתברך שיניח שלמה את נשיו לעבוד ע״ז לעיניו, ובזה לא שמר מה שראוי לשמור לשם יתברך, וז״ש ולא מלא אחרי ה׳ וגומר:

ואמרו אז יבנה שלמה במה לכמוש, אין הכוונה שעשה זה שלמה לעבוד ע״ז, אבל היה הכוונה שכאשר שלמה הניח לנשיו לעבוד ע״ז אז נחשב לו כאלו בנה במה לכמוש, כי בהיות שנבנה שמה בהר הזיתים אשר על פני ירושלם במה לכמוש ובמה לשקוץ בני עמון לעבודת נשיו, היה כאלו הוא בנאם, ומפני זה לא אמר הכתוב דרך ספור ויבן שלמה, אבל אמר אז יבנה, רוצה לומר בעשותו זה לנשיו נחשב לו שבנה כל מה שבנו המה:

והורה שלא עשה זה לעצמו כי אם לנשיו במה שאמר וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן, לפי שהמה היו המקטירות והמזבחות לא שלמה חלילה. וכבר ידעת שהדבר יוחס לאדם, אם לפי שיפעל אותה בעצמו בלי אמצעי, ואם שיצוה על עשייתה, כי יהיה הוא הפועל והעושה אותה אבל על ידי אמצעי, כענין מה שנאמר בשלמה (בסי׳ ו׳) ויבן שלמה את הבית, שצוה לבנות׳ ובנאה על ידי הפועלים, ואם כאשר לא ימחה ביד העושה אותה בהיות לאל ידו למחות, כי אז יוחס אליו שהוא העושה אותו הפעל, וכמו שאמרה תורה (ויקרא י״ט י״ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, ר״ל שאם לא תוכיחהו תשא עליך אותו חטא ויתייחס לך, ועל זה הדרך אמר הנביא לאדום (עובדי׳ א׳ י״א) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם, רוצה לומר כי בהיותו מנגד רואה במעשה ולא מיחה יחשב גם הוא כאחד מהאויבים, ובזה האופן אמר כאן אז יבנה שלמה:

וספר הכתוב שהתאנף ה׳ בשלמה, לפי שלא היה לו הדבקות הראוי לעמו יתברך בהיות שנראה אליו פעמים, והם שתי הפעמים אשר באה אליו הנבואה בגבעון כמו שנזכר, והנביא אשר היה דבק באלהיו לא היה ראוי שילך אחרי נשיו ולא שילמד אותן דרכי אלהות זרים, שאם היה הוא מדובק באלהיו וכמו שצוה משה אדוננו (דברים י״ג ד׳) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקון,) לא היה נותן מקום שאדם מה יעבוד ע״ז לעיניו בארצו, כל שכן נשיו השוכבות בחיקו, אבל בזקנתו לא היה חושש לדבר מה הטוב הוא אם רע להיות לבדו פונה מהשם ובלתי דבק בו.

וגם שצוהו על הדבר הזה, ר״ל הע״ז לבער מן הארץ, כי היה זה מוטל עליו במה שהוא מלך ולא שמר את אשר צוה ה׳ לעשות לכל עובד ע״ז, לכן באהו הנבואה, ואחז״ל (סדר עולם פרק כ׳) שהיתה על ידי אחיה השלוני.

ואמר לו יען אשר היתה זאת עמך, ר״ל יען אשר התעסקת במה שלא היה ראוי לך ללמד לנשיך עבודת אלהים אחרים והנחת לעבוד אותם נגד ירושלם, או יען התרפית ביום צרה ולא חששת לבער הע״ז מן הארץ ונתת מקום לעבדה, אשר בזה לא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך, לכן יהיה לך מהעונש שקרוע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך. והתבונן בעונש הזה כי היא מדה כנגד מדה, וענין זה שכבר ידעת שעובדי ע״ז בישראל היו עובדים לשמש או לירח או לאחד מהמשרתים, והשם ית׳ צוה שלא יעבדו כי אם אליו לבדו, שהוא גבוה ואדון עליהם והם עבדיו עושי רצונו והוא אלהי ישראל בלבד, ולפי ששלמה לא מיחה ביד נשיו ובניו העובדים אל המשרתים ולכל צבא השמים, היה מהעונש שכאשר הם עבדו את העבד שהוא השמש והירח ושאר המשרתים והסירו הממלכ׳ מהאל יתברך שהוא מלך מלכי המלכים, ככה האל יתברך יקרע הממלכה ויסירה משלמה ויתן אותה לעבדו.

ולפי ששלמה לא חטא בזה כעובד ע״ז בעצמו, לכן היה שהעונש לא בא בימיו, לפי שעם היותו אשם במה שלא מיחה בידי נשיו היה הוא כפי האמת בדעותיו ואמונותיו בן דוד שהיה תמים עם ה׳ אלהיו, ולזה לא יהיה העונש ההוא מגיע אליו, אבל יהיה בימי בנו רחבעם להיותו הוא עצמו עובד ע״ז כאמו העמונית:

ואמר לו עוד שלא יקרע ממנו כל הממלכה אבל ישאר לבנו שבט אחד למען דוד ולמען ירושלם אשר בחר בה, ר״ל למען דוד, כי לפי שלא יכרת איש יושב על כסא דוד היה מהראוי שישאר מזרעו מלך, ואם מפני ירושלם, לפי שנבחרה להיות שם בית המקדש והיה מהצורך שהמולך בתוכה יהיה מזרע דוד, כדי שיהיה סבה להעמיד עניני הבית האלה באופן שלם להיותו מעשה אבותיו. וראוי שתדע שעזרא לא ספר בדברי הימים דבר מכל זה, לא מחתונת שלמה את בת פרעה ולא מאשר לקח נשים רבות ולא מאשר נשיו הטו את לבבו ומהבמות אשר בנה להן לשקוציהן ולא מהנבואה שבאהו אליו, ולא זכר גם כן שבעבור זה הוסר המלכות מזרעו, ולא זכר גם כן מהשטנים אשר הקים השם לשלמה, לפי שכמו שכתבתי פעמים היתה כוונת ספרו לספר בשבחי שלמה לא בגנותו, ולכן מה שהיה גנות הסתיר פנים ממנו:

ויקם ה׳ שטן וגומר. זכר הכתוב שהבוטח בה׳ ישוגב, וכל עוד ששלמה היה דבק בשם יתברך חסד ואמת סבבוהו והיה עולה בכל מעלה ושלמות רק למעלה, אמנם כי כאשר נטה מאחרי השם מצאוהו טרדות רבות ורעות, כי עם היות שלא קרע השם את ממלכתו, הנה הקים לו שטנים עומדים על ימינו לשטנו, וגם זה היה אליו מדה כנגד מדה, כי כל הימים אשר בטח ביי׳ ולא בקשו נשיו ובני ביתו שפע האמצעיים לא נצטרך אליהם, ובהיות שם ה׳ נקרא עליו יראו ממנו, אמנם אחרי שנשיו בקשו לעבוד המשרתים ולשום אמצעיים בינם לבין אלהיהם, היה מהעונש שקמו אויבים לשטן להם, וכמו ששלמה לא מיחה בידיהן כך הקב״ה לא מיחה ביד אויביו. והנה זכר שלשה אויבים שקמו שטנים לשלמה. האחד הדד האדומי שהיה מזרע המלך, ר״ל מזרע מלך אדום.

וכאשר היה דוד בארץ אדום לקבר את החללים אשר הרג יואב באדום.

כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, ומשם נעשו החללים שהלך דוד לקבור, הנה בימים ההם שנעשה המלחמה הגדולה ההיא ושעשה דוד הרחמנות ההוא ללכת לקבור את החללים.

היה שברח הדד ואנשים אדומיים מעבדי אביו למצרים, והיה אז הדד נער קטון.

ועברו בארץ מדין ובפארן. ולקחו גם כן משם אנשים ויבאו מצרים, כי רצה להוליך עמו אנשים רבים כדי שיהיה בעיני פרעה שר וגדול, וכן היה שפרעה נתן לו בית ולחם אמר לו, ר״ל שאמר לתת לו לחם שנה בשנה, וגם כן נתן לו ארץ להיות מושל עליה כדרך המצריים:

ומצא חן בעיניו כל כך שנשא אחות אשת פרעה לאשה ותלד לו בן.

ותחפניס אשת פרעה גדלה הבן הילוד לו בבית פרעה עם בניו, כאלו היה בן המלך:

וכאשר שמע הדד ששכב דוד עם אבותיו ושמת יואב, עם היותו במצרים נכבד מאד שר ושלטון בארץ וקרוב למלך נשוי עם אחות אשתו, ובנו הנולד לו מתגדל עם בני המלך, הנה היה כל כך שנאתו לישראל כי שאל רשות מפרעה ללכת אל ארצו להלחם בהם:

ועם היות שאמר לו פרעה מה אתה חסר עמי ולמה תבקש ללכת, הנה בשום צד לא רצה כי אם להלוך לארצו. וספר כאן את כל זה להודיע שמיום שמת דוד היה הדד שונא לשלמה והלך להנקם מישראל, ועכ״ז לא היה יכול לו כל הזמן הזה, לפי שהשם יתברך לא הספיק בידו להרע לו כל הימים אשר הלך אחרי ה׳ וישמור משמרתו מצותיו חקותיו ותורתיו. וכבר דרשו חז״ל בפרק המוכר את הספינה (צ״ל יש נוחלין ב״ב ק״ו ע״א) למה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה? ואמרו דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה. ואחרים אמרו (מדר׳ שמואל פרש׳ כ״ג) דוד שמת על מטתו נאמר בו שכיבה, יואב שנהרג נאמר בו מיתה. ואחרים אמרו שמלת שכיבה לא תאמר כי אם למלך או אל גדול הדור.

ואמנם מה עשה הדד לשלמה, הנה לא נזכר במקום הזה, אבל הכתוב יספר אותו אחרי ספור רזון, כי הנה זכר מיד שהקים האל יתברך שטן שני לשלמה, והוא רזון בן אלידע שברח מהדדעזר מלך צובא אדוניו.

וקבץ אליו אנשים ויהי שר גדודו, ודוד פעם אחת נלחם עמהם והרג אותם, וזה רזון כאשר שמע שהדד הלך לארצו להלחם עם ישראל, קבץ אנשים גם הוא וילך עם אנשיו לדמשק וישבו בה וימלכו בדמשק, ר״ל שהתחזקו בה ומשלו בתוכה. ולפי שבימי דוד היה ארם נושא אליו מנחה כמו שנזכר בספר שמואל (שמואל ב ח׳ ו׳) ולשלמה גם כן.

הנה רזון זה ואנשיו סבבו שארם ימרודו בשלמה, ולזה אמר ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה, ואין פירושו כל ימי חייו של שלמה, כי אם כל ימי שלמה הנשארים מעת זקנתו שנשיו עבדו ע״ז עד יום מותו. וספר הכתוב שזה רזון לבדו אולי לא היה יכול להשטין את ישראל כי אם בעבור הרעה אשר היה עושה הדד האדומי הנזכר למעלה, שהוא היה סבה פועלת בכל המלחמה, וזהו אמרו ואת הרעה אשר הדד ויקץ בישראל, כלומר שהתחברה רעת הדד שהיה עושה בישראל עם רעת רזון, באופן שכל אחד מהם היה קץ בישראל, וקץ הוא פועל יוצא, כאלו אמר שהיו קוצים לישראל וצנינים בצדם. ועם עזרת הדד מלך רזון בארם, באופן שהיו שניהם הדד ורזון אויבים לשלמה ולוחמים בישראל, אחד מהם מארץ אדום והאחר מארם, וכל זה היה בעת זקנת שלמה, כי כמו שהיו בביתו ובטירותיו אלוהות הרבה מאותם השקוצים שהיה עובדים נשיו, ככה הקים השם לו שטנים מתחלפים ומינים ממינים שונים, ולא מיחה הקב״ה בידיהם כמו ששלמה לא מיחה בידי נשיו הע״ז שהיו עובדות, והותרה בזה השאלה הששית ששאלתי בתחלת הפרשה:

וזכר אחרי כן שטן שלישי והוא ירבעם בן נבט אפרתי, שלהיותו מבני עמו היה קשה מכלם, כמו שאמר (ישעי׳ מ״ט י״ז) מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וחז״ל אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א ע״ב) שזה היה שבע בן בכרי. (א״ה גם הרב ניבט ולא ראה בזה, מתמיה ואינו יודע על מה, כי הנה לא אמרו חז״ל בגמרא שירבעם עצמו היה שבע בן בכרי כי אם נבט אביו, ואף עליו לא הבינו כפשוטו, כ״א להיותו דומה לו במעשיו כמו שהרב עצמו פירש בסמוך) ותמהתי ממאמרם זה, כי הנה שבע בן בכרי העיד הכתוב שנהרג באבלה, שנאמר (שמואל ב כ׳ כ״ב) ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל^א יואב ויתקע בשופר וגומר, כל שכן ששבע בן בכרי היה משבט בנימן וירבעם היה אפרתי. אבל אחשוב שלא כוונו שהיה הוא עצמו, כי אם שהיה עושה מעשיו, לפי שגם כן נאמר בשבע בן בכרי שהרים יד במלך לפי שדבר נגדו. יהיה מי שיהיה הודיע הכתוב שהרים יד במלך שלמה.

והיה הרמת היד כשאמר נגד שלמה שבנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד, רצה לומר שמרד במלך בגנותו אותו בפרסום בפני כל העם, כאלו אמר ראו מה עשה שלמה שהוא בנה את המלוא אשר לא רצה לבנות דוד אביו למען יהיה בו תועלת להאסף שם ישראל בעלותם לרגל, והוא בנה אותו לבת פרעה שהיה שם ביתה כמו שנזכר, ועוד עשה דבר אחר יותר מגונה והוא שסגר את פרץ עיר דוד אביו, רוצה לומר שהיה שם בבית דוד חומה פרוצה ופתח פתוח כדי שיוכלו ישראל לבוא אל המלך כשירצו לפניו דברי ריבותיהם, והוא סגר אותו כדי שלא ישמע אדם. ואחרים פירשו שהיה שם מקום פרוץ שיוכל המלך לברוח בו אם ירצה כשימרדו בו, וששלמה לגובה לבו לא ירא שימרדו בו ישראל, והפירוש הזה רחוק הוא אצלי. וחז״ל (סנהדרין ק״א ע״ב) אמרו שאמר ירבעם, דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה. ולכל אחד מהפירושים ידענו שהרמת יד ירבעם במלך שלמה לא היה דבר אחר כי אם שהוכיחו בפני רבים ושבזה מעשיו בפרסום, ולזה אמר וזה הדבר אשר הרים יד במלך, כלומר וזה היה הדבר שנאמר עליו שהרים יד במלך, והוא שאמר נגדו הדברים שיזכור. וחז״ל בפרק חלק (שם) שבחו לירבעם בזה, אמרו מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים. ואין ספק שלא היה זה ממנו תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אבל היה שנאה וגסות הרוח, ולולא זה לא היה שלמה מבקש להרגו כמו שיזכור:

ואמנם אמרו והאיש ירבעם גבור חיל וירא שלמה וגומר, היה קודם שהרים יד במלך, שקודם לכן שלמה בחר בו להיותו גבור חיל ורב פעלים, כי הוא הנרצה באמרו כי עשה מלאכה הוא, והפקידו לקבל המס שהיו פורעים ונותנים כל בית יוסף והם מנשה ואפרים:

ובעת ההיא שמנהו המלך על אותו פקידות, תכף שיצא מירושלם ללכת לקבל המסים שהופק׳ עליהם, מצאהו אחי׳ השלוני בדרך, והיה אחיה מכוסה בשלמה חדשה, וכאשר ראה אחיה את ירבעם ויפן כה וכה וירא כי אין איש שיראה מעשיהם שיבא להגיד לשלמה.

אז תפס אחיה בשמלה אשר היה מתכסה בה ויקרעה שנים עשר קרעים.

ואמר לירבעם כי מלוך ימלוך על עשרת השבטים אחרי מות שלמה, ולא זכר הכתוב שמשחו, לפי שאין מושחין מלכי ישראל.

ואמר שהיה זה יען אשר הניח שלמה נשיו ובני ביתו לעבוד ע״ז, ולכן אמר בלשון רבים יען אשר עזבוני וישתחוו וגומר, כי לא אמר זה על שלמה כי אם על נשיו ואנשי ביתו.

והודיעו שלא יקח כל הממלכה ממנו כל ימי חייו, והוא ע״ד (ויקרא כ״ג ז׳) כל מלאכ׳ עבוד׳ לא תעשו, שרצונו שום מלאכ׳ לא תעשו.